1והנראה אלי כי תלמידי הרשב"י המה ראו דבר הצלם רב מהסעודה מאוד להתחייב עליו כי דבר ע"א רב ועצום בפניו ית' ואמר מר גדולה ע"א שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כלה והרהורה פוסל כדכתיב למען תפוש את בני ישראל בלבם. כן תמהו בראותם אל נושא להם פשע רב כזה ועושה עמהם נסים ונפלאות כענין בכבשן האש ובאריות ומקדש שמו על ידם כענין ולדניאל סגד דניאל ב' מ' והודאת אלהא אלהין ומרא מלכין שם מ"ז כל קבל דלא איתי אלה אחרין די יכול להצלה כדנא די שולטני' שולטן עלם ומלכותיה עם דר ודר שם ד' וכל דארי ארעת כלא חשיבין, וכתב דריוש גדול ורב ורם ולכן לא נתיישבה דעתם שיהיה עון זה גורם הרע הזה אשר לא נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה. גם דבר הסעודה קשה כי לפי הנראה איננו כ"כ חמור להביא עליהם כליון חרוץ, ולכן שאלו מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור כליה. ובאומרם שבאותו הדור כוונו לשלול דבר הצלם אשר למה לא יביא עליהם תכף כליון חרוץ ויעבור על פשע זמן רב גם באומרם כליה רמזו על שאין בדבר ההסעודה כדי רשעת חיוב כליה, תדע שכן הוא שהרי במדרש חזית כתוב למה באו ישראל בספק בימי המן דוקא ולא כליה בימי המן ולא שבאותו הדור אשר מזה מבואר נגלה כי כוונתם לרמוז קושי שתי הסברות, והרשב"י בראותו כי הם שוללים שתי הסברות אמר להם אמרו אתם כי אינכם שואלים כלא יודעים אלא כיודעים ומשיגים ומקשים ובזה הותרו הג' הערות, והם אמרו על שנהנו מסעדתו של אותו רשע, וכיוונו להגדיל אשמת וחטאת הקהל אשר איננה נראית בתחילת העיון חטאה גדולה וכמו שקדם, ואמרו תחלה מפני שנהנו והכוונה כי לא הוכרחו כענין לכון אמרין עממיא אומיא ולישנייא ומאן די לא יפל ויסגוד יתרמא וגו', ופה לא נעשה מזה דבר אדרבה גזר לעשות כרצון איש ואיש המן ומרדכי. והשתיה כדת אין אונס מיין נסך ומרדכי מכריז שלא ילכו שם וכמו שיבאו דברים הללו באורך במקומה בס"ד. ואחרי שלא הוכרחו והם הלכו מעצמם ואכלו לצבו' בטן הם חייבים באמת. וזהו מפני שנהנו כי האוכל בעל כרחו איננו נהנה אבל אלה רשאין לאכול ושלא לאכול ונהנו ועוד הגדילו אשמה זו במאמרם מסעודתו של אותו רשע כי לא כיוונו להודיענו שאחשורו' הוא רשע אבל שכוונתם בסעוד' רשע ופשע ואף אם היה שם מאכל יהודי וכשר וכמו שיבא כדי שלא יתגאלו בפת בג המלך וביין משתיו היה להם למנוע עצמם מלכת שמה מפני כוונת הסעודה אם שתהיה משום שנתיישבה דעתו דאמר בלשצר מנה וטעה אנא מנינא ולא טעינא, אם משום שישב על הכסא. אם שמצא ממון שגנז נבוכדנצר, אם מפני שמצאה ידו בממון בית המקדש וכמו שתשמע במקומו בס"ד הי' להם להרחיק נדוד ולברוח ולדאות כאשר ידאה הנשר לבלתי המצא שמה, ובהדיא אמרינן בגמרא תניא ר"ש בן אלעזר אומר ישראל שבחוצה לארץ עובדי ע"א הם בטהרה, כיצד כותי שעשה משתה לבנו וזימן את כל היהודים אשר בעיר אעפ"י שאוכלים ושותים משלהם ושמש שלהם עומד עליהם מעלה עליהם הכתוב כאלו אכלו מזבחי מתים שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו, ואימא עד דאכיל אמר רבא א"כ לימא קרא ואכלת מזבחו מאי וקרא לך משעת קריאה ע"כ, ומזה נודעה החטאת בלכתם שמה לאכול ולשמוח כי רבה היא, תדע שכן הוא שהרי במדרש חזית כתוב שאכלו מתבשיל הנכרי ואלו מסעודתו של אותו רשע לא קאמר. והקשה להם א"כ של שושן יהרגו ואמרו לו אמור אתה אמר להם מפני שהשתחוו לצלם. ולעמוד על תוכן דברים הללו צריך אני להציע דברי הגמרא סנהדרין צג. איתא התם א"ר תנחום בר חנילאי בשעה שיצאו חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש באו כל אומות העולם וטפחו לרשעיהם של ישראל על פניהם, אמרו להם יש לכם אלוה כזה ואתם משתחוים לצלם מיד פתחו ואמרו לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן מאי דכתיב שיר ז' ט' אמרתי אעלה בתמר וגו' אמרתי אעלה בתמר אלו ישראל ועכשיו לא עלה בידי אלא סנסן אחד של חנניה מישאל ועזריה. א"ר יוחנן מאי דכתיב זכריה א' ב' ראיתי הליל' והנה איש רוכב על סוס אדום וגו' מאי דכתיב ראיתי הלילה בקש הקב"ה להפוך את כל העולם כלו ללילה והנה איש רוכב אין איש אלא הקב"ה שנאמר ה' איש מלחמה, על סוס אדום בקש הקב"ה להפוך את כל העולם כלו לדם כיון שנסתכל בחנניה מישאל ועזריה נתקררה דעתו שנאמר והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה ואין הדסים אלא צדיקים שנאמר ויהי אומן אתו הדסה ואין מצולה אלא בבל שנאמר האומר לצולה חרבי ע"כ. ופירש"י וטפחו לישראל על פניהם שהשתחוו לצלם. אמרתי שכל התמר שלי הוא שיהיו בהם צדיקים הרבה ולא עלתה בידי. ישראל נמשלו לתמר כדאמרינן מה תמר זה אין לו אלא לב אחד. כל העולם כלו ללילה מפני שהשתחוו לצלם והוא עומד בין ההדסי' העמיד הקב"ה בזכות ההדסה שבמצולה האומר לצולה לבבל היושבת במצולה. חרבי לשון חרבו המים ע"כ. ויתבאר מאמר זה בפ' ויהי אומן את הדסה בס"ד. ומה שנצטרך פה כי למדנו שהיו בדבר הצלם שתי כתות כת חנניה מישאל ועזריה עבדי ה' העומדים שמה בלתי משתחוים לצלם. וכת רבים מישראל משתחוים עד שבעבור' בקש הקב"ה להפוך העולם ללילה ודם. וממאמר דמדרש חזית למדנו שהיו אנשי' מיוחדים מכל אומה אשר הם במקום כל האומה ובעמדם שם כאלו כל האומה שם כענין אנשי מעמד בשם כל ישראל להבדיל בין הקודש ובין החול. ואלו השתחוייתם כהשתחויית כל האומה. ובזולת זה היה קיבוץ רב מאנשי האומות עממיא אומיא ולישנייא חייבין להשתחוות כשמעם קל קרנא וכו' וחנני' מישאל ועזריה בעד כל קהל ישראל. ורבים מבני ישראל כורעים ומשתחוי' כיתר האומות ומעתה כיון שהשתחוו לצלם רבים מבני ישראל הנם חייבין כליה כדברי הגמרא ולכן בקש הקב"ה להפוך את כל העולם כלו ללילה ולדם אלא שכיון שהסתכל בחנניה מישאל ועזריה שהם כנגד כל האומה כדברי מדרש חזית נתיישבה דעתו והוי כאלו לא עבדו ישראל ע"א אחרי שהמיוחדים לכך לא עבדוה. ומעתה דברי הבריתא שעבדו ודברי המדרש חזית שלא עבדו צדקו יחדיו בבחינות שונות, ותלמידי רשב"י בראותם דברי רבם שעבדו ודברי ר' תנחום בר חנילאי ודברי ר' יוחנן דפרק חלק שבקש הקב"ה להפוך את כל העולם כולו ללילה ולדם הוקשה להם וכי משוא פנים יש בדבר. ולדעתי ביאורו הוא מה שהתעוררנו עליו בספק הד' למה האריך אפו בדבר ע"א החמורה ועשה עמהם את כל הגדולות והנוראות אשר זכרנו כאלו נשא להם פנים וכל זה נסתפק להם ביען חשבו היות דעת רבם כי בעון זה לבד באה עליהם הצרה הזאת והוא לא כן יחשוב רק שהיה אריכות אפים לסבה יזכרה הוא ולכן בבא רשע הסעודה בא גם בוז הצלם ובא זה לעורר על זה אחר שדבר הסעודה יש בו צד ע"א כמו שהתבאר בגמרא מוקרא לך ואכלת מזבחו שמות ל"ד ט"ז ונקראו עובדי ע"א וכמו שקדם. וכאשר ראה כי לא עמדו על דעתו אמר הם לא עשו אלא לפנים, וביאורו כי יש בעון זה להקל ולהחמיר כי לא לבם הלך אחרי צו והם מוכרחים בו, ואף גם זאת היא ע"א, ולכן על אשר לא פעלו עולה בלבם האריך להם עד אשר עשו עון אחר ברצונם הפשוט והוא דבר הסעודה כי לא הוכרחו עליו כמו שנאמר ושיעור הלשון הם לא עשו ענין הע"א בכל לבם רק לפנים אף הקב"ה אעפ"י שנראה אז שלא חרה אפו עליהם וכי הוא שונא להם ונוקם על עלילותם כל זה היה לפנים ע"ד שאמרו בשמות רבה טו צו את אהרן זה שאמר הכתוב משלי י יב שנאה תעורר מדנים וגו' שנאה שנתנו ישראל ביניהם לבין אביהם שבשמים היא עוררה להם דיני דינין דאמר ר' שמואל בר נחמן קרוב לתשע מאות שנה היתה השנאה כבושה בין ישראל לבין אביהם שבשמי' מיום שיצאו ישראל ממצרים ועד שנה שנתעוררה להם בימי יחזקאל הה"ד ואומר אליהם איש שיקוצי עיניו השליכו וגו' והם לא עשו כן אלא וימרו בי ולא אבו וגו' ועשיתי עמהם בעבור שמי הגדול שלא יתחלל שנאמר ואעש למען שמי וגו' ע"כ. הביטה וראה שלא יחסו זה לאריכות אף אדרבה השמיעונו כי כל הימים אשר לא פקד עונם עליהם היתה שנאה כבושה כי אחרי שלא הודיעם על מה יריבם אעפ"י שפוקד עליהם בכל דור ודור כהא דאמרינן בגמ' סנהדרין פז א"ר אושעיא עד ירבעם היו ישראל יונקים מעגל אחד מכאן ואילך מב' וג' עגלים. א"ר יצחק אין לך כל פורעניות ופורעניות שבאה לעולם שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא של עגל הראשון. שמות ל"ב ל"ד וביום פקדי ופקדתי עליהם, א"ר חנינא לאחר כ"ד דורות נגבה פסוק זה שנאמר ויקרא באזני קול גדול לאמר קרבו פקודות העיר ע"כ, נק' שנאה כבושה מפני שאינם יודעים כי בעון זה הוא נוקם מהם וע"ד זה היה ענין הצלם כי עשה עמהם לפנים כלומר שנשא להם פנים לבלתי השחיתם בפעם ההיא עד אשר הוסיפו על חטאת זה המוכרח פשע הסעודה הנעשה ברצון כמדובר, וביען היה עון הצלם בעת אשר נפרע מהם עון העגל כענין קרבו פקודות אשר הכוונת קרבו דברי וביום פקדי ופקדתי ונודע להם על מה הם לוקים ואחרי כל זה השתחוו לצלם כי על זה נאמר פרשה זו רצוני על דבר צלם נבוכדנצר והזקנים הבאים לדרוש את ה' המה חנניה מישאל ועזריה כדאיתא במדרש חזית פסוק זאת קומתך, ובא יבא בסמוך בס"ד ואחרי שכן הוא שורת הדין לכלותם מעל פני האדמה של בבל ושל כל העולם כלו אחרי שהם אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם. ראוי לקיים בהם וכשלו איש באחיו בעון אחיו, ואם נשא להם פנים הלא הוא ביען חטא זה המעורר החטא הגדול קטן הוא אחרי שהוא לפנים. והכלל העולה מדברי הרשב"י ע"ה שעקר החטא הוא דבר הצלם והמביא העונש הוא דבר המשתה. ומצאתי סמך לזה ממדרש רבתי דאחשורוש ומרדכי ידע וגו' אמר יודע אני שנגזרה עליהם כליה מיום שכרעו לצלם נבוכדנצר שנאמר זובח לאלהים יחרם ע"כ. הרי שאמר מיום שכרעו לא על שכרעו שלא נגזר עתה על שכרעו אז אבל שנגזר מאז מיום שכרעו ותלו להם עד עת רעה עת המשתה, האמנה ענין אומרו והיינו דכתיב איכה ג' כ' פ"כ כי לא ענה מלבו לא פירש"י ז"ל בו דבר. ונ"ל שיובן מדבריהם ז"ל במדרש איכה רבתי איתא התם כי לא ענה מלבו. ר' ברכיה בשם ר' לוי אמר בשני מקומות פעלו ישראל. באחד פעלו מפיהם ולא בלבם. ובאחד פעלו בלבם ולא פעלו בפיהם ואלו הם סיני ובבל בסיני פעלו בפיהם ולא בלבם הה"ד תהלים ע"ה ל"ו ויפתחו בפיהם וגו' ולבם לא נכון וגו' בבבל פעלו בלבם ולא בפיהם הה"ד כי לא ענה מלבו. אמר הקב"ה יבא פה שבסיני ויכפר על פה שבבבל ויבא לב שבבבל ויכפר על לב שבסיני אעפ"כ ויגה בני איש הביא עליהם איש צר ואויב זה המן והגה את מכתן ע"כ. וכוונתם לפי דעתי בסיני כתוב לאמר ויפתוהו בפיהם כי כשאמרו נעשה ונשמע לא היה פיהם ולבם שוה וכהא דאמרינן בסיני רבה פ"ז, ר' מאיר אומר לא כדברי אלו ולא כדברי אלו אלא אפי' שבשעה שהיו אומרים כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע היו אומרים בפיהם אחת ובלבם אחת שנאמר ויפתוהו בפיהם וגו' ולבם לא נכון עמו הרי אפי' באותו היום שהיו עומדים לפני הר סיני לא היה לבם נכון לבוראם הוא שישעיה אומר להם ביום נטעך תשגשגי אמר להם האלהים ביום שבקשתי לעשות אתכם נטיעה לשמי עשיתם סוגים ע"כ. באופן שפעלו בפיהם ולא בלבם. האמנה בבבל פעלו בלבם כי לא לבם הלך אחרי צו רק בפיהם היו אומרים כשאר אומיא עממיא ולישנייא. והקב"ה אמר יבא פה שבסיני ויכפר על פה שבבל, ולב שבבבל יכפר על לב שבסיני באופן שביאר הכתוב כי לא ענה הקב"ה לישראל מפני לב טהור שנמצא להם אז הוא תגבר הנז' בשם כל האומה ואף גם זאת שאמר שיכפר לב זה על לב זה, הביא עליהם איש צר ואויב המן הרע ויגה מכתם, והמפרשים פירשו אותו מלשון יגון והראב"ע נראה שהיה כתיב בספרו ויגא באל"ף ובכל הספרים שלנו הוא ויגה בה"א ואני אומר שהוא לשון רפואה כמו לא יגהה מכם מזור, ואמר איש צר ואויב שע"י נתרפאו ע"ד ופרעה הקריב דאמר בב"ר פ' כ"א פרשה ה"א מהו ופרעה הקריב שהקריב את ישראל לתשובה שעשו, א"ר ברכיה יפה היתה הקרבת פרעה לישראל ממאה צומות ותפלות למה שכיון שרדפו אחריהם וראו אותם נתייראו מאוד ותלו עיניהם למרום ועשו תשובה והתפללו ע"כ. ובמכילתין א"ר אבא בר כהנא גדולה הסרת הטבעת יותר ממ"ח נביאים וז' נביאות שנתנבאו להם לישראל שמ"ח נביאים וז' נביאות שנתנבאו לא החזירו להם לישראל למוטב ואלו הסרת זו הטבעת החזירן למוטב ע"כ, ונודע כי רפואת הנפש היא התשובה באופן שע"י איש זה נרפא נגע הנפש, הנה ביארתי המאמר הלז באופן נאות והותרו הספקות הנופלות בו ונטיתי בפירושו מפירוש רש"י ז"ל שבתי וראה כי טוב שיותרו הספקית עם העמדת פירושו.
